משחק החיים – כיצד מעצבים משחקים את חיי הילדים

למשחק תפקיד מכריע בעיצוב האדם * באילו משחקים ילדינו משחקים? * כיצד הם משפיעים עליהם? * ומה אנחנו יכולים לעשות כדי להפיק מהם את המרב? משחק הוא אחד הכלים הטיפוליים העיקריים שבהם אני משתמשת כדי לחולל שינוי פנימי בקרב המטופלים שלי, בוגרים וצעירים כאחד. היה זה ויניקוט, אחד הפסיכואנליטיקאים החשובים אחרי פרויד, שתיאר את המשחק ככלי מרכזי בפיתוח תקשורת בין האדם לבין עצמו, ובינו לבין הזולת והחברה. בעולם שהופך מקושר יותר ויותר, בולט הצורך בתקשורת טובה, וביכולת לשתף פעולה במסגרות השונות: בצוותים, בעבודה, בבית ועוד. ניתן לומר שהיכולת לשתף פעולה היא ממש נכס אישי וחברתי. הדרך הטובה ביותר להטמעת רעיונות, גישות, או התנהגויות בקרב ילדינו, היא לשחק איתם שוב ושוב, עד שההתנהגות הקשורה למשחק תהפוך להם לטבע שני . לכן, קיימת חשיבות אדירה לבחירת המשחקים שאנו בוחרים לילדינו. דרכם - מעוצבת תפיסת עולמם.

ככל שאנו משחקים עם הילדים יותר ויותר משחקי תחרות – כך מעוצבת התפיסה שלהם לגבי יחסים בעולם. כאשר אנו משחקים איתם אך ורק משחקי תחרות – המסר מאד ברור.

מה ילדינו לומדים מהמשחקים?

בכדי לעמוד על טיבו של משחק מסוים, אני משתמשת ב"מודל שלושת השאלות" הבא: 1. מה המשחק מלמד את הילד על העולם? 2. מה המשחק מלמד את הילד על עצמו? 3. מה המשחק מלמד את הילד על אחרים?

ניקח לדוגמא את משחק המונופול הידוע, או בשם האחר שלו - "עושים כסף": 1. המשחק מלמד את הילד על העולם? שהעולם מחולק למדינות וחלקים שונים. למרות השוני, כולם שייכים לאותו עולם (נמצאים על אותו לוח), ההתנהלות בכל החלקים דומה ומוכתבת על ידי חוק אחד – כוח הקניה! ככל שתקנה יותר כך תשלוט ותרוויח יותר. אתה מתחיל את המשחק עם "רכוש" שווה לאחרים, אך עליך להשתמש בו על מנת לרכוש כוח, שישמש לך כהגנה, ולצורך כך אין ברירה, עליך לגבות מהאחרים, גם אם הדבר אומר לרושש אותם, וכדאי שתעשה זאת הכי מהר שאפשר, כי הם עושים זאת במקביל אליך. המסר לחיים הוא - בחברה שבה התחרות שולטת, שבה "אדם לאדם זאב", על הפרט להגן על עצמו ולהשקיע בכך עוד ועוד אמצעים! 2. מה המשחק מלמד את הילד על עצמו? לתכנן, לשקול מתי כדאי ואיך, לעבוד עם תקציב מול הכנסות עתידיות (הסיבוב המיוחל סביב נקודת ההתחלה) וגם - עד כמה הוא אוהב לנצח, כמה לא נעים להפסיד, וכיצד תחרות יוצרת גם בדידות, כי אלה הן התחושות שמיוצרות בתוך המשחק. 3. מה המשחק מלמד את הילד על האחרים? ניתן ללמוד כיצד הם פועלים, רוב הזמן האחרים משמשים לך מישהו לנצח אותו. לעיתים האחרים מוותרים לך ("לא קונים את העיר שהתחלת לקנות..), עוזרים לך ("קונים ומעבירים לך") והתחרות הופכת יותר ידידותית וראה זה פלא – יוצרת הרגשה נעימה יותר.

לצערי, רוב המשחקים הנהוגים כיום מכילים מרכיב חזק של תחרות הדדית, וככאלה השפעתם על ההתנהגות בעייתית. מחקרים רבים מוכיחים, כי לאחר שימוש במשחקי תחרות בגילאי הגן, רמת האלימות המילולית והאלימות הפיזית עולה. אפילו מחקרים מתחום הספורט מדגימים כיצד תחרות ספורטיבית מחבלת ביחסים חברתיים.

בעולם המקושר של היום, שבו כולנו בסירה אחת, חינוך המדגיש רק הישגיות אינדיווידואלית הוא מעשה "חכם" כמו ללמד את יד ימין להערים על יד שמאל. אנו זקוקים לאחרים לתמיכה, לצמיחה, לחוש אהבה, לתת אהבה, ללמידה הדדית ולכן חשוב שנתרגל את היכולת שלנו להתחבר, ליצור קשר, ולשתף פעולה במגוון דרכים.

לכן, במקום לחנך רק לתחרות אישית, ההישג האמיתי יהיה ללמד כל ילד.ה לעזור לאחרים, לייעץ להם, להבין אותם ולדעת להיות חלק פעיל בקבוצה. במקום להעריך רק את ההישג האישי, ורק את הידע האישי, עלינו כחברה ללמד כיצד להעריך את ההישג הקבוצתי של כולם ביחד. וביחד – זה רק בשיתוף פעולה. כי ביחד – זה לא רק מה שאני רוצה. זה מה שאנחנו רוצים! לכן צריך ללמוד כיצד לשתף פעולה בכל מיני קבוצות וצוותים ובכל מיני משימות – לימודיות, חברתיות, משפחתיות ועוד רבות אחרות.

האם חינוך לשיתוף פעולה לא יפגע בהכנת הילדים לחיים "האמיתיים"? ההיפך הוא הנכון, משום שבכל הארגונים המצליחים, בין אם בהיי-טק ובין אם ברפואה, העבודה היא קבוצתית, והעובדים המוצלחים הם דווקא בעלי היכולת הגבוהה לפעול בשיתופיות ובעבודת צוות. ומה לגבי ההישגים הגבוהים? הנתונים המחקריים הם חד משמעיים: בניתוח של 148 מחקרים, המשתרעים על פני למעלה מ-8 עשורים, בקרב יותר מ־ 17,000 מתבגרים מ-11 מדינות שונות, נמצא כי קשר חיובי בין ילדים וכן הישגים גבוהים יותר, מתקבלים בתוכניות חינוכיות של שיתוף פעולה, יותר מאשר במודלים שמעודדים תחרות אינדיווידואלית. וממה הם ייהנו, אם לא מהתחרות זה בזה? התשובה היא שהשייכות, הקרבה והרגשת הביטחון בתוך קבוצה לאחר הישג משותף, חזקים הרבה יותר מכל ניצחון אישי.

יתר על כן, אם ההנאה אמורה לבוא מהחוויה המשותפת, מדוע על האחד להפסיד על מנת שהאחר ינצח?

אם כן, מדוע איננו ממציאים משחקים אחרים, בהם החוק הוא שההישג יושג מהשיתוף?

הרי זה הבסיס ליצירת קשר אינטימי וחברות טובה.

בואו נראה איך אפשר לעשות את זה: מתחרות אינדיווידואלית למשחק שיתופי בשני צעדים:

ניתן להמיר כמעט כל משחק תחרותי למשחק שיתופי בעזרת שני החוקים הבאים: 1. מ"אני" ל"אנחנו" – מטרת המשחק מושגת בניצחון משותף של כל המשתתפים. 2. מתחרים במשהו ולא במישהו – האתגר התחרותי יימדד כלפי זמן, או הישג קודם של הקבוצה, ולא האחד כנגד השני, ואף לא נגד קבוצה אחרת. הנה דוגמה ליישום המודל במונופול: 1. מ"אני" ל"אנחנו" – על השחקנים לעבוד ביחד בכדי לבנות בתים ואחר-כך מלונות בכל המדינות, בכמה שפחות צעדים. כאשר שחקן נכנס למדינה של שחקן אחר, הוא יכול לעזור לו לקנות בתים, ועל כך מקבל את מדליית העזרה ההדדית מהבנק העולמי. כל סיבוב נספר. ככל שהשחקנים ירבו לשתף פעולה, כך מספר הסיבובים יקטן. המדליות האישיות נצברות באופן קבוצתי. 2. מתחרים במשהו ולא במישהו – בסוף המשחק בודקים לאיזה דרגה הגענו, כלומר בכמה צעדים ועם כמה מדליות, והאם שיפרנו את השיא הקודם. כמובן שניתן להרחיב בחוקים נוספים ברוח הדברים.

מה למדנו? כאשר המטרה משותפת, כשאני דואג לשני אני דואג בעצם לעצמי.

מה תרגלנו? שיתוף פעולה.

מה חווינו? אווירת בטחון ואמון הדדי.

מי הרוויח? כולנו.!